<h1>או"ז הלכ' נדה הנדמ"ח</h1>
<h2>דף כט:</h2>
אתקין רב אידי בר אבין בנרש למיטבל ביממא דתמניא משום אונס' דאריוות', פרשב"ם אבל ביממ' דשבעה אכתי נדה היא, משום אריוותא, אריות היו מצויין בלילה בדרך בית הטבילה, רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי, פי' גנבים שהיו מצויין שם בלילה, רב יהודה בפומבדיתא משו' צנה, פי' ביום המים חמין יותר מבלילה, רבא במחוזא משום אבולאי, פרש"י שומרי העיר (וכן) [והן] גוים ע"א פרשב"ם לפי שהיה להם טורח לפתוח ולסגור את השערים בלילה בצאתם ובבואם. ע"א בניינא של מערות היו בדרך בית הטבילה ואם תיפול שם תסתכן, א"ל רב אחא בריה דרבא לרבא מכדי כולהו האידנא ספק זבות שוינהו ליטבול ביממא דשבע', א"ל משום דר' שמעון דתניא אחר תטהר אחר אחרון לכולם שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, ר' שמעון אומר אחר מעשה תטהר אבל אמ' חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק, פרשב"ם אמאי מטבלי' להו ביממא (דחיי') [דח'] לספירת שבעה נקיים שלהם כולהו ספק זבות שוינהו שאפילו נדה סופרת שבעה נקיים דהחמירו על עצמן כדר' זירא ליטבלה ביממא דשבעה ממה נפשך אם נדה היא דאורי[יתא] הרי יום טבילתה יותר משבעה לראייתה, ואם זבה היא טבילת זבה ביום אחר מעשה כיון שספרה מקצת היום של שביעי תטהר על ידי טבילה, וטהרות שתגע בהם טהורות, אם לא תראה לאחר טבילה בו ביום, ואסור לטבול בשביעי [שמא תבוא] לידי הספק שמא תשמש בו ביום ותראה מיד לאחר תשמיש קודם שתחשיך ונמצאת סותרת כל שלפניה, וטבילתה פסולה משמשה זבה. שמעינן מינה דאשה בזמן הזה חייבת לטבול בליל שמיני, ואם עברה ליל שמיני ולא טבלה ממתנת עד (יום) [ליל] תשיעי, אבל ביום שמיני לא תטבול משום סרך בתה דאתי למיטבל ביום שביעי ובאה לידי ספק, והיכא דאיכא למיחש משום גנבי או משום ביעותותא דליליא או משום צינה טובלת ביום שמיני או ביום תשיעי או באיזה יום שתרצה עכ"ל. ואמ' בירושלמי פ' במה מדליקין [ה"א] נדה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה, דרשה ר' חייא בר בא לצוראי נדה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה, תמן אמרין אפילו עבר זמנה מפני חמותה ומפני כלתה, אשה אחת משל [רבותינו] ראו אותה טובלת כדרכה ביום, שמ' מעוברת זמן הוות, וקש' על שפי' רש"י אוסר לטבול ביום שביעי לספירתה, דאמ' בהמפלת [כ"ט ע"ב] בהלכה דטועה גבי האשה שיצתה מליאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו שלשה שבועיים טהורים ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהור משמשת לאור שלשים וחמש, ופרי' תלמו' בעשרים וחד תשמש, ומשני ר' שמעון הוא דאמר אבל אסרו חכמים לעשות כן, ופרשב"ם זצ"ל ר' שמעון הוא דאמ' בתו"כ אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה, משמע אבל לטבול טובלת ביום שביעי, וכן הוא האמת שטובלת שאם לא כן לא משכחת להו לתשעים וחמש טבילות, והכי משמע בת"כ [מצורע פ' זבים פרק ט' פיסקא ב'] דתני' ר' שמעון אומר אחר תטהר אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה טהרה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספיקא, הרי לך להדיא שמותרת לטבול אלא שאסורה להתעסק בטהרות וה"ה לשמש. ויש מפרשים דודאי מותרת לטבול ביום שביעי לספירתה שהוא שמיני לראייתה כדמוכח הלכה דטועה ות"כ, והכא ה"פ ליטבלינהו ויבא עליה ביום שביעי אבל טבילה גרידא בלא בעילה שריא, וכן היה מנהגם שהיו טובלות בשביעי לספירתה שהוא שמיני לראייתה. ואינו נראה בעיני, דחדא דרשב"ם זצ"ל ורש"י זצ"ל פירשו אבל אסרו חכמי' לעשו' כן שמא תבא לידי ספק שמא תשמש בו ביום ובעבור כך אסרו הטבילה, ותו מאי האי דאתקין רב אידי בר אבין בנרש למטבל ביממא (דתשיעי) [דשמיני] משום אונסא דאריוותא ולמה לא היו טובלים בשביעי, ואפי' אם תאמ' שלא היו טובלות בשביעי אלא בליל שמיני, ומשו' הדוחק התירו בשמיני מ"מ בעבור אותו הדוחק עצמו היה להתיר השביעי אלא ש"מ שאסור כל עיקר לטבול בשביעי דחיישינן שמא יבא עליה. ונראה לפרש כך לדברי ר"ת זצ"ל שפוסק דטביל' בזמנה (מצוה) אינה מצוה וה"ק ליטבלינהו ביממא דשביעי כלומר למה הוצרכו רב אידי בר אבין ורב אחא בר יעקב ורב יהודה ורב גופיה להתיר בשמיני משום אונסין היה להתיר בשביעי לספירתה מטעם אונסין, דהא קיימא לן דמותרת לטבול בשביעי כדא' הלכה דטועה, וברייתא דת"כ דר' שמעון שרי לטבול בשביעי לספירתה. וב"ש וב"ה נמי סבר' כוותיה בהלכה דטועה שאל"כ לא משכחת להו לצ"ה טבילות, ומשני ליה רבא משו' רבי שמעון כלומר מטונך, מטעם דר' שמעון אוסר לשמש מזה הטעם אנו אוסרים לה לטבול, דר' שמעון דסבר טבילה בזמנה מצוה התיר הטבילה ואסר הביאה שמא תראה ותסתור, ונמצא למפרע שבעל זבה, אבל לדידן דקיימא לן דטבילה בזמנה אינה מצוה גזרנו גם על הטבילה דחיישי' דילמ' יבא עליה ותסתור ונמצא למפרע בעל זבה. ולפר"ח זצ"ל שפוסק דטבילה בזמנה מצוה י"ל דגזרו על הטבילה אע"פ שהיא מצוה, מזה הטעם עצמו כדפרי' כי היכי דגזרו על טבילת נדה דכל נשים שלנו ספק נידה ספק זבה, ואינה טובלת עד מוצאי שביעי לספירתה שהוא מוצאי שמיני (לספירתה שהיא מוצאי שמיני) לראייתה, אבל מוצאי ששה לספירתה שהוא מוצאי שביעי לראייתה אינה טובלת אע"ג דטבילה בזמנה מצוה, אלא ע"כ גזרו על טבילתה משום שלא יבא עליה הכי נמי אית לך למימר דגזרו על טבילת ז[ב]ה שלא לטבול בשביעי לספירתה שלא יבא עליה, ואע"ג דהכא חדא ספיקא והכא תלת ספיקי, דשמא אינה זבה, ואם תימצי לומ' זבה שמא לא יבא עליה, ואם תימצי לומר שמא יבא עליה שמא לא תראה ולא תסתור, אפי' הכי לא פלוג רבנן.
<h2>דף לג.</h2>
ויום שרואה בו אינו עולה לה מן המניין, אלא צריכ' שבעה נקיים לבד מיום שראתה בו, כדתני' פ' בנות כותים [ל"ג ע"א] גמ' שהן יושבו' על כל דם ודם, אמ' ר' מאיר אם הן יושבות על כל דם ודם תקנה גדולה היא להם, אלא שרואות דם אדום ומשלמתו לדם ירוק, ד"א יום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה, מתקיף לה רמי בר חמא ותספריניה, ואנן נמי ניספרי' דקיימ' לן מקצת היום ככולו וכו', ופרשב"ם התם ואע"ג דלא מיפריק פירכיה דרמי בר חמא סמכינ' אברייתא והכא נמי פי' הכא במילתיה דר' זירא [ס"ו ע"א] דיושבת ז' נקיים לבד יום ראייה, והכי נמי מוכח פ' תינוקת [ס"ט ע"א] גמ' הזב והזבה שבדקו דאמ' רב ששת אמ' רב ירמיה בר אבא אמ' רב נדה שהפריש' טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה, ופרי' נדה ספורי' למה לה, אלא אימא זבה שהפריש' טהרה בשלישי שלה סופרתו למניין שבעה, א"ל רב ששת (ככותאי) לרב ירמיה בר אבא ככותאי אמרה לשמעתיה דאמ' יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, א"ל כי קיימא רב לבד משלישי, הרי לך להדיא שיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין שבעה. וכבר היו בני אדם שהיו סופרים יום שפוסקת בו למנין שבעה, והשיב להם רש"י זצ"ל שאם כן הם עושים בניהם ממזרים שכן בנות כותים נדות מעריס' לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה, והשיבו לו מן התשובה של אחריו שהשיב רב אחא [ל"ג ע"א] אנן נמי ניספריה דהא קיימ' לן מקצת היום ככולו, והשיב להם רש"י זצ"ל דתשובה של רב בצדו שהשיב רבא דא"כ וכו'. ואל תטעה בההיא דפ"ק דראש השנ' [י' ע"א] גמ' ולנטיעה דאמ' התם ר' מאיר א' יום אחד בשנה חשוב שנה בסוף שנה אבל בתחילת שנה לא, אמ' רבא ק"ו ומה נדה שאין תחילת היום עולה בסופה סוף היום עולה לה בתחילתה שנה שיום אחד עולה לה בסופה כו', דמשמע להדיא דמקצת היום ככולה בתחילתה, דהתם פרש"י וזה לשונו, בנדה דאוריי' קאמ' שאינה זקוקה לנקיים, שלא הצריכה תורה ספירת נקיים שבעה אלא לזבה אבל לנדה אפי' ראתה כל שבעה ופסקה עד שקיעת החמה טובלת לערב, ומיהו עכשיו החמירו בנות ישראל על עצמן להחזיק עצמן בספק זבות ליטען שבעה נקיים בלא דם, ואין יום שפוסקת בו עלה למניין שבעה [והרבה טעו בשמועה זו ללמוד מכאן לספור יום שפוסקת בו למניין ז' נקיים] שהיו מפרשין סוף היום עולה לה בתחילתה, סוף יום שפוסקת עולה לה ליום ראשון של שבעה נקיים, וזו מידת בנות כותי' היא, ששנינו בהם יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, ע"כ רש"י. וא"ת מ"מ נילף מנדה דאורייתא דמקצת יום ראשון עולה לה למנין שבעת ימי נדה, שני' נדה דלא כת' ביה ספיר', אבל זבה דכת' בה ספירה צריכה שבעה ימים שלימים, וחומרא דר' זירא משום ספק זבות נינהו וצריכי' שבעה ימים שלימי' בין בתחילה בין בסוף מדרב"נ, כדאמר' פ' תינוקת [ס"ז ע"ב] אבל אמרו חכמי' אסור לעשות כן שלא תבוא לידי ספק, והיכא ששימשה וראתה תוך יום או יומים או ביום שלישי לשימושה טמאה וסתרה יום אחד, כגון אם שימשה ביום ראשון ומיום שיני התחילה למנות, וראתה בו ביום או ביום שיני, או ביום שלישי סתרה אותו היום, ואינו עולה מן המנין כדתניא בת"כ [מצורע פ' זבים פרק ט' פיסקא י'] ומייתי לה ר"פ המפלת [כ"ב ע"א] זאת תורת הזב אשר תצא ממנו שכבת זרע, מה הזוב סותר בזב, אף שכבת זרע סותר בזב, או מה הזוב סותר את הכל אף שכבת זרע סותר את הכל, ת"ל לטמאה בה אין לך אלא יום אחד, מיהו לא ראיה היא, דאיכא למימר בקרי של זב אבל קרי של טהור דילמא נוגעת הויא ולא סתר אפי' יום אחד, ואע"ג דתנן פ' ר' עקיבא [פ"ו ע"א] מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה שנא' [שמות י"ט] והיו נכונים לשלשת ימים דילמ' טמאה משום מגע שכב' זרע ואינה סותרת כלל, מידי דהוה אזב שאם נגע בשאר טמאות שאינו סותר אפילו יום אחד כדפרשב"ם בפ' בנות כותים [ל"ג ע"א] בבעי' דרמי בר חמא, פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה, רואה הויא וסתרה או דילמא נוגעת הויא ולא סתרה. ופרשב"ם זצ"ל או דילמא משום נוגעת הויא, דשכבת זרע אב הטומאה הוא ומטמא אדם טומאת ערב, ואשה זו כשפלטתו נגעה בבשרה מבחוץ וטמאה טומאת ערב ולא סתרה אפי' יום אחד, כדקיימא לן בהמפלת [כ"ב ע"א] מדאצטרי' קרא לרואה קרי שסותר, מכלל דזיבה דוקא קאמ' דסתר' אבל שאר טמאות לא סתרי ע"כ רשב"ם. מיהו מההיא דבנות כותים [ל"ז ע"א] דתני אבוה דר' אבין מה גרם לו זובו שבע' לפיכך סתר שבעה [מה גרם לו] קירויו יום אחד לפיכך סותר יום אחד, הרי למדת דאותו קרי שגורם יום אחד אותו סותר יום אחד, (מה) [כמו] קירויו של טהור א"כ פולטת שכבת זרע של טהו' שגורם לה יום אחד סותר לה יום אחד, דמסתמא כל קרי יש לדון בזה העניין אפי' קריו של טהור, ופ' יוצא דופן [מ"ב ע"א] בבעיא דשמואל בר ביסנא אביי ורבא ורב יוסף כולהו סבירא להו דפולטת שכבת זרע רואה הויא, ובעי' דשמואל בר ביסנא קיימא אפלוגתא דרבנן ור' שמעון דפליגי התם לעיל בסמוך בפולטת, דרבנן סברי רואה הויא ור' שמעון סבר נוגעת הוייא, ומסקנא בבעיא דשמואל בר ביסנא דאפילו לר' שמעון רואה הוייא לעניין שסותרת ומטמא בכל שהוא, ולא הויא נוגעת אלא לענין שאינה מטמאה בפנים כלחוץ, ור' שמעון איירי בפולטת שכבת זרע דטהור כדמייתי לההוא קרא [ויקרא כ"ב] או (אינו) [איש] אשר תצא ממנו שכבת זרע, ומייתי נמי עלה [מ"א ע"ב] ההיא דאמ' רבא משמשת כל שלש' ימים אסורה לאכול בתרומה, דכולהו אמרו בפולטת שכבת זרע דטהור, הילכך פולטת שכבת זרע דטהור סותרת יום אחד. ואחרי שביארנו שפולטת שכבת זרע סותרת יום אחד, וגם שיום שרואה בו אינו עולה לה למנין שבעה, מעתה אשה שראתה בזמן הזה אפילו טיפת דם כחרדל אינה משמשת עם בעלה עד שיעברו עליה שמונה ימים נקיים לבד מיום שראתה בו, וטובלת ליל עשירי לראייתה ומשמשת, מפני שצריכה להוסיף יום שמיני לראייתה דחיישינן שמא פעמ' תראה ביום שימושה או ביום שיני לשימושה ותפלוט שכבת זרע בתוך שלשה ימים לראייתה, ונמצא שספרה יום אחד, ועל כן צריכה למנות לעולם ח' ימים נקיים לבד יום ראייתה, לא שנא ראתה סמוך לראייתה לא שנא ראתה רחוק לראייתה לא פלוג רבותי' והצריכוה לעולם למנות שמונה ימים נקיים לבד יום ראייתה, הילכך הרואה בזמן הזה אפילו טיפת דם כחרדל אינה טובלת עד שיעברו עליה שמונה ימים נקיים לבד מיום שראתה, וטובלת עשירי ומשמשת.
<h2>דף סו.</h2>
פ' התינוקת [ס"ו ע"א] א"ר זיר' בנות ישר' הן החמירו על עצמן שאפי' רואות דם טיפה כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים. פרשב"ם זצ"ל החמירו בנות ישר' על עצמן לא שנא נשי תלמידי חכמים לא שנא נשי עם הארץ שאפי' אינם רואות אלא אפי' דם טיפה כחרדל כלומ' ראייה אחת יושבת עליה שבעה נקיים, לבד יום ראייה כדין זבה, דאע"ג דליכא (זבה) שלש ראיות בשלש' ימים איכ' לספוקי דילמ' זה לה חמש' או ששה ימים, שראתה שלש ראיות בשלשה ימים רצופין בימי זובה, והשת' קיימא בימי ספירת שבעה, וכי חזיא השתא ראייה אחת סותרת כל ספירת שבע' דקודם לכן, ובעיא שבעה נקיים אחריני, והך חומרא נוהגת בזמן הזה, ע"כ רשב"ם. ואע"ג דמשמ' לכאורה מדבריו דהיכא שבדקה עצמה בכל יום, כגון שלבשה חלוק לבן ובדקה עצמה בכל יום דידעה בברור שלא ראת' עד היום הזה, שאז אינה צריכה שבעה נקיים דהא השתא ליכ' למיחש דילמ' ראתה שלשה ימים בימי זיבתה, דהא בדקה עצמה, אפילו הכי לא פלוג רבנן, אלא לא שנא בדקה עצמה בכל יום לא שנא לא בדקה עצמה וראתה דם טיפה כחרדל צריכה לספור שבעה נקיים, ולא שנא הגיע זמנה לראות לא שנא לא הגיע זמנה לראות נוהגת בה חומרא דר' זירא, וכן הלכה כר' זירא, כדאמר' פר' אין עומדין [ל"א ע"א] היכי דמי הלכה פסוקה, אמ' אביי דאמ' ר' זיר' בנות ישראל החמירו כו', וטעמא חומרא דר' זירא משו' ספק זיבה הוא כדאמ' פ' בתרא [ס"ז ע"ב] א"ל רב אחא ברי' דרבא לרבא, מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו, פירו' משום דר' זירא, והא ליכ' למימר דהא אתא לאשמועינן דמדאמרי טיפת דם כחרדל לא מטמא והן החמירו על עצמן דמטמא דהא תנן פ' יוצא דופן [מ' ע"א] דם הנידה מטמא בכל שהוא, וסתם מתני' היא.
<h2>דף סו:</h2>
וצריכה נדה לטבול מדאורייתא ואע"ג דלא כת' בה טבילה כלל, הא פרשב"ם זצ"ל פ' תינוקת [ס"ו ע"ב] בההיא דדרש מרימר משמיה דרבא אשה לא תחוף אלא בחמין, דשאילו מקמי דרב יהודאי גאון זצ"ל טבילה בנדה מניין, ואמ' להו לא גרע משאר טמאין, ואמ' בפ' בנות כותים [ל"ה ע"ב] וב"ה סברי ביומי וטבילה תלא רחמנא, מיהו לא ידענא מניין להו. וזהו לשון ה"ג ומנא לן דבעיא נדה טבילה דאקשה רחמנא לזבה מה זבה בעיא טבילה אף נדה בעיא טבילה עכ"ל. אי נמי י"ל משום דאפקה רחמנא בלשון זבה דכתיב [ויקרא ט"ו] ואשה כי תהיה זבה וההוא בנדה משתעי כדכת' [שם] שבעת ימים תהיה בנדתה, והיא היא. ויש מפרשים דאתיא מק"ו ממשכבה דכת' [שם] כל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ורחץ במים, אם הנוגע במשכבה טעון טבילה ק"ו היא עצמה שצריכה טבילה מטמאתה לטהרתה, ור"ת זצ"ל פי' דאתיא לן טבילת נדה מההוא דס"פ בתר' דע"ז [ע"ה ע"ב] דתני בר קפרא מתוך שנ' [במדבר ל"א] אך במי נדה יתחטא שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל אך חלק, א"כ מה תל' לומר במי נדה במים שהנדה טובלת בהם וכמה הם מי הנדה ארבעים סאה, אלמא דטבילת נדה דאורייתא, מיהו י"ל דסומך אשום דרשה אחרת שנדה צריכה טבילה ולהכי דורש הכי. ומההיא דאשת אוריה החתי דכתי' [ש"ב י"א] והיא מתקדשת מטומאת' דהיינו שהיתה טובלת כד' בחלק [ק"ז ע"א] וירא אשה רוחצת מעל הגג הוות בת שבע קא חייפא רישא תותי חלתא, מהתם ליכא ראיה דדילמא מטומאת זיבתה היתה מטהרת.
<h2>דף סז:</h2>
אתקין רב אידי בר אבין בנרש למיטבל ביממא דתמניא משום אונס' דאריוות', פרשב"ם אבל ביממ' דשבעה אכתי נדה היא, משום אריוותא, אריות היו מצויין בלילה בדרך בית הטבילה, רב אחא בר יעקב בפפוניא משום גנבי, פי' גנבים שהיו מצויין שם בלילה, רב יהודה בפומבדיתא משו' צנה, פי' ביום המים חמין יותר מבלילה, רבא במחוזא משום אבולאי, פרש"י שומרי העיר (וכן) [והן] גוים ע"א פרשב"ם לפי שהיה להם טורח לפתוח ולסגור את השערים בלילה בצאתם ובבואם. ע"א בניינא של מערות היו בדרך בית הטבילה ואם תיפול שם תסתכן, א"ל רב אחא בריה דרבא לרבא מכדי כולהו האידנא ספק זבות שוינהו ליטבול ביממא דשבע', א"ל משום דר' שמעון דתניא אחר תטהר אחר אחרון לכולם שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם, ר' שמעון אומר אחר מעשה תטהר אבל אמ' חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק, פרשב"ם אמאי מטבלי' להו ביממא (דחיי') [דח'] לספירת שבעה נקיים שלהם כולהו ספק זבות שוינהו שאפילו נדה סופרת שבעה נקיים דהחמירו על עצמן כדר' זירא ליטבלה ביממא דשבעה ממה נפשך אם נדה היא דאורי[יתא] הרי יום טבילתה יותר משבעה לראייתה, ואם זבה היא טבילת זבה ביום אחר מעשה כיון שספרה מקצת היום של שביעי תטהר על ידי טבילה, וטהרות שתגע בהם טהורות, אם לא תראה לאחר טבילה בו ביום, ואסור לטבול בשביעי [שמא תבוא] לידי הספק שמא תשמש בו ביום ותראה מיד לאחר תשמיש קודם שתחשיך ונמצאת סותרת כל שלפניה, וטבילתה פסולה משמשה זבה. שמעינן מינה דאשה בזמן הזה חייבת לטבול בליל שמיני, ואם עברה ליל שמיני ולא טבלה ממתנת עד (יום) [ליל] תשיעי, אבל ביום שמיני לא תטבול משום סרך בתה דאתי למיטבל ביום שביעי ובאה לידי ספק, והיכא דאיכא למיחש משום גנבי או משום ביעותותא דליליא או משום צינה טובלת ביום שמיני או ביום תשיעי או באיזה יום שתרצה עכ"ל. ואמ' בירושלמי פ' במה מדליקין [ה"א] נדה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה, דרשה ר' חייא בר בא לצוראי נדה שעבר זמנה טובלת בין ביום בין בלילה, תמן אמרין אפילו עבר זמנה מפני חמותה ומפני כלתה, אשה אחת משל [רבותינו] ראו אותה טובלת כדרכה ביום, שמ' מעוברת זמן הוות, וקש' על שפי' רש"י אוסר לטבול ביום שביעי לספירתה, דאמ' בהמפלת [כ"ט ע"ב] בהלכה דטועה גבי האשה שיצתה מליאה ובאה ריקנית והביאה לפנינו שלשה שבועיים טהורים ועשרה שבועים אחד טמא ואחד טהור משמשת לאור שלשים וחמש, ופרי' תלמו' בעשרים וחד תשמש, ומשני ר' שמעון הוא דאמר אבל אסרו חכמים לעשות כן, ופרשב"ם זצ"ל ר' שמעון הוא דאמ' בתו"כ אסור לעשות כן לשמש זבה ביום טבילתה, משמע אבל לטבול טובלת ביום שביעי, וכן הוא האמת שטובלת שאם לא כן לא משכחת להו לתשעים וחמש טבילות, והכי משמע בת"כ [מצורע פ' זבים פרק ט' פיסקא ב'] דתני' ר' שמעון אומר אחר תטהר אחר המעשה תטהר, כיון שטבלה טהרה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים לא תעשה כן שלא תבא לידי ספיקא, הרי לך להדיא שמותרת לטבול אלא שאסורה להתעסק בטהרות וה"ה לשמש. ויש מפרשים דודאי מותרת לטבול ביום שביעי לספירתה שהוא שמיני לראייתה כדמוכח הלכה דטועה ות"כ, והכא ה"פ ליטבלינהו ויבא עליה ביום שביעי אבל טבילה גרידא בלא בעילה שריא, וכן היה מנהגם שהיו טובלות בשביעי לספירתה שהוא שמיני לראייתה. ואינו נראה בעיני, דחדא דרשב"ם זצ"ל ורש"י זצ"ל פירשו אבל אסרו חכמי' לעשו' כן שמא תבא לידי ספק שמא תשמש בו ביום ובעבור כך אסרו הטבילה, ותו מאי האי דאתקין רב אידי בר אבין בנרש למטבל ביממא (דתשיעי) [דשמיני] משום אונסא דאריוותא ולמה לא היו טובלים בשביעי, ואפי' אם תאמ' שלא היו טובלות בשביעי אלא בליל שמיני, ומשו' הדוחק התירו בשמיני מ"מ בעבור אותו הדוחק עצמו היה להתיר השביעי אלא ש"מ שאסור כל עיקר לטבול בשביעי דחיישינן שמא יבא עליה. ונראה לפרש כך לדברי ר"ת זצ"ל שפוסק דטביל' בזמנה (מצוה) אינה מצוה וה"ק ליטבלינהו ביממא דשביעי כלומר למה הוצרכו רב אידי בר אבין ורב אחא בר יעקב ורב יהודה ורב גופיה להתיר בשמיני משום אונסין היה להתיר בשביעי לספירתה מטעם אונסין, דהא קיימא לן דמותרת לטבול בשביעי כדא' הלכה דטועה, וברייתא דת"כ דר' שמעון שרי לטבול בשביעי לספירתה. וב"ש וב"ה נמי סבר' כוותיה בהלכה דטועה שאל"כ לא משכחת להו לצ"ה טבילות, ומשני ליה רבא משו' רבי שמעון כלומר מטונך, מטעם דר' שמעון אוסר לשמש מזה הטעם אנו אוסרים לה לטבול, דר' שמעון דסבר טבילה בזמנה מצוה התיר הטבילה ואסר הביאה שמא תראה ותסתור, ונמצא למפרע שבעל זבה, אבל לדידן דקיימא לן דטבילה בזמנה אינה מצוה גזרנו גם על הטבילה דחיישי' דילמ' יבא עליה ותסתור ונמצא למפרע בעל זבה. ולפר"ח זצ"ל שפוסק דטבילה בזמנה מצוה י"ל דגזרו על הטבילה אע"פ שהיא מצוה, מזה הטעם עצמו כדפרי' כי היכי דגזרו על טבילת נדה דכל נשים שלנו ספק נידה ספק זבה, ואינה טובלת עד מוצאי שביעי לספירתה שהוא מוצאי שמיני (לספירתה שהיא מוצאי שמיני) לראייתה, אבל מוצאי ששה לספירתה שהוא מוצאי שביעי לראייתה אינה טובלת אע"ג דטבילה בזמנה מצוה, אלא ע"כ גזרו על טבילתה משום שלא יבא עליה הכי נמי אית לך למימר דגזרו על טבילת ז[ב]ה שלא לטבול בשביעי לספירתה שלא יבא עליה, ואע"ג דהכא חדא ספיקא והכא תלת ספיקי, דשמא אינה זבה, ואם תימצי לומ' זבה שמא לא יבא עליה, ואם תימצי לומר שמא יבא עליה שמא לא תראה ולא תסתור, אפי' הכי לא פלוג רבנן.
<h2>דף סט.</h2>
ויום שרואה בו אינו עולה לה מן המניין, אלא צריכ' שבעה נקיים לבד מיום שראתה בו, כדתני' פ' בנות כותים [ל"ג ע"א] גמ' שהן יושבו' על כל דם ודם, אמ' ר' מאיר אם הן יושבות על כל דם ודם תקנה גדולה היא להם, אלא שרואות דם אדום ומשלמתו לדם ירוק, ד"א יום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה, מתקיף לה רמי בר חמא ותספריניה, ואנן נמי ניספרי' דקיימ' לן מקצת היום ככולו וכו', ופרשב"ם התם ואע"ג דלא מיפריק פירכיה דרמי בר חמא סמכינ' אברייתא והכא נמי פי' הכא במילתיה דר' זירא [ס"ו ע"א] דיושבת ז' נקיים לבד יום ראייה, והכי נמי מוכח פ' תינוקת [ס"ט ע"א] גמ' הזב והזבה שבדקו דאמ' רב ששת אמ' רב ירמיה בר אבא אמ' רב נדה שהפריש' טהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה, ופרי' נדה ספורי' למה לה, אלא אימא זבה שהפריש' טהרה בשלישי שלה סופרתו למניין שבעה, א"ל רב ששת (ככותאי) לרב ירמיה בר אבא ככותאי אמרה לשמעתיה דאמ' יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, א"ל כי קיימא רב לבד משלישי, הרי לך להדיא שיום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין שבעה. וכבר היו בני אדם שהיו סופרים יום שפוסקת בו למנין שבעה, והשיב להם רש"י זצ"ל שאם כן הם עושים בניהם ממזרים שכן בנות כותים נדות מעריס' לפי שיום שפוסקת בו סופרתו למניין שבעה, והשיבו לו מן התשובה של אחריו שהשיב רב אחא [ל"ג ע"א] אנן נמי ניספריה דהא קיימ' לן מקצת היום ככולו, והשיב להם רש"י זצ"ל דתשובה של רב בצדו שהשיב רבא דא"כ וכו'. ואל תטעה בההיא דפ"ק דראש השנ' [י' ע"א] גמ' ולנטיעה דאמ' התם ר' מאיר א' יום אחד בשנה חשוב שנה בסוף שנה אבל בתחילת שנה לא, אמ' רבא ק"ו ומה נדה שאין תחילת היום עולה בסופה סוף היום עולה לה בתחילתה שנה שיום אחד עולה לה בסופה כו', דמשמע להדיא דמקצת היום ככולה בתחילתה, דהתם פרש"י וזה לשונו, בנדה דאוריי' קאמ' שאינה זקוקה לנקיים, שלא הצריכה תורה ספירת נקיים שבעה אלא לזבה אבל לנדה אפי' ראתה כל שבעה ופסקה עד שקיעת החמה טובלת לערב, ומיהו עכשיו החמירו בנות ישראל על עצמן להחזיק עצמן בספק זבות ליטען שבעה נקיים בלא דם, ואין יום שפוסקת בו עלה למניין שבעה [והרבה טעו בשמועה זו ללמוד מכאן לספור יום שפוסקת בו למניין ז' נקיים] שהיו מפרשין סוף היום עולה לה בתחילתה, סוף יום שפוסקת עולה לה ליום ראשון של שבעה נקיים, וזו מידת בנות כותי' היא, ששנינו בהם יום שפוסקת בו סופרתו למנין שבעה, ע"כ רש"י. וא"ת מ"מ נילף מנדה דאורייתא דמקצת יום ראשון עולה לה למנין שבעת ימי נדה, שני' נדה דלא כת' ביה ספיר', אבל זבה דכת' בה ספירה צריכה שבעה ימים שלימים, וחומרא דר' זירא משום ספק זבות נינהו וצריכי' שבעה ימים שלימי' בין בתחילה בין בסוף מדרב"נ, כדאמר' פ' תינוקת [ס"ז ע"ב] אבל אמרו חכמי' אסור לעשות כן שלא תבוא לידי ספק, והיכא ששימשה וראתה תוך יום או יומים או ביום שלישי לשימושה טמאה וסתרה יום אחד, כגון אם שימשה ביום ראשון ומיום שיני התחילה למנות, וראתה בו ביום או ביום שיני, או ביום שלישי סתרה אותו היום, ואינו עולה מן המנין כדתניא בת"כ [מצורע פ' זבים פרק ט' פיסקא י'] ומייתי לה ר"פ המפלת [כ"ב ע"א] זאת תורת הזב אשר תצא ממנו שכבת זרע, מה הזוב סותר בזב, אף שכבת זרע סותר בזב, או מה הזוב סותר את הכל אף שכבת זרע סותר את הכל, ת"ל לטמאה בה אין לך אלא יום אחד, מיהו לא ראיה היא, דאיכא למימר בקרי של זב אבל קרי של טהור דילמא נוגעת הויא ולא סתר אפי' יום אחד, ואע"ג דתנן פ' ר' עקיבא [פ"ו ע"א] מניין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה שנא' [שמות י"ט] והיו נכונים לשלשת ימים דילמ' טמאה משום מגע שכב' זרע ואינה סותרת כלל, מידי דהוה אזב שאם נגע בשאר טמאות שאינו סותר אפילו יום אחד כדפרשב"ם בפ' בנות כותים [ל"ג ע"א] בבעי' דרמי בר חמא, פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה, רואה הויא וסתרה או דילמא נוגעת הויא ולא סתרה. ופרשב"ם זצ"ל או דילמא משום נוגעת הויא, דשכבת זרע אב הטומאה הוא ומטמא אדם טומאת ערב, ואשה זו כשפלטתו נגעה בבשרה מבחוץ וטמאה טומאת ערב ולא סתרה אפי' יום אחד, כדקיימא לן בהמפלת [כ"ב ע"א] מדאצטרי' קרא לרואה קרי שסותר, מכלל דזיבה דוקא קאמ' דסתר' אבל שאר טמאות לא סתרי ע"כ רשב"ם. מיהו מההיא דבנות כותים [ל"ז ע"א] דתני אבוה דר' אבין מה גרם לו זובו שבע' לפיכך סתר שבעה [מה גרם לו] קירויו יום אחד לפיכך סותר יום אחד, הרי למדת דאותו קרי שגורם יום אחד אותו סותר יום אחד, (מה) [כמו] קירויו של טהור א"כ פולטת שכבת זרע של טהו' שגורם לה יום אחד סותר לה יום אחד, דמסתמא כל קרי יש לדון בזה העניין אפי' קריו של טהור, ופ' יוצא דופן [מ"ב ע"א] בבעיא דשמואל בר ביסנא אביי ורבא ורב יוסף כולהו סבירא להו דפולטת שכבת זרע רואה הויא, ובעי' דשמואל בר ביסנא קיימא אפלוגתא דרבנן ור' שמעון דפליגי התם לעיל בסמוך בפולטת, דרבנן סברי רואה הויא ור' שמעון סבר נוגעת הוייא, ומסקנא בבעיא דשמואל בר ביסנא דאפילו לר' שמעון רואה הוייא לעניין שסותרת ומטמא בכל שהוא, ולא הויא נוגעת אלא לענין שאינה מטמאה בפנים כלחוץ, ור' שמעון איירי בפולטת שכבת זרע דטהור כדמייתי לההוא קרא [ויקרא כ"ב] או (אינו) [איש] אשר תצא ממנו שכבת זרע, ומייתי נמי עלה [מ"א ע"ב] ההיא דאמ' רבא משמשת כל שלש' ימים אסורה לאכול בתרומה, דכולהו אמרו בפולטת שכבת זרע דטהור, הילכך פולטת שכבת זרע דטהור סותרת יום אחד. ואחרי שביארנו שפולטת שכבת זרע סותרת יום אחד, וגם שיום שרואה בו אינו עולה לה למנין שבעה, מעתה אשה שראתה בזמן הזה אפילו טיפת דם כחרדל אינה משמשת עם בעלה עד שיעברו עליה שמונה ימים נקיים לבד מיום שראתה בו, וטובלת ליל עשירי לראייתה ומשמשת, מפני שצריכה להוסיף יום שמיני לראייתה דחיישינן שמא פעמ' תראה ביום שימושה או ביום שיני לשימושה ותפלוט שכבת זרע בתוך שלשה ימים לראייתה, ונמצא שספרה יום אחד, ועל כן צריכה למנות לעולם ח' ימים נקיים לבד יום ראייתה, לא שנא ראתה סמוך לראייתה לא שנא ראתה רחוק לראייתה לא פלוג רבותי' והצריכוה לעולם למנות שמונה ימים נקיים לבד יום ראייתה, הילכך הרואה בזמן הזה אפילו טיפת דם כחרדל אינה טובלת עד שיעברו עליה שמונה ימים נקיים לבד מיום שראתה, וטובלת עשירי ומשמשת.
<h2>דף עב:</h2>
ס"פ תינוקת איתמר עשירי אמ' ר' יוחנ' עשירי כתשיעי מה תשיעי בעי שימור אף עשירי בעי שימור, ר' שמעון בן לקיש אמ' עשירי כאחד עשר מה אחד עשר לא בעי שימור (אלא) [אף] עשירי לא בעי שימור. ונר' דהיא הלכה דעשירי כתשיעי ובעי שימור, דחדא דר' יוחנן ורשב"ל הלכה כר' יוחנן, ותו (דר') דרב אשי קאי כוותיה ס"פ בא סימן [נ"ד ע"א] דפרכ' התם (ותשמור) [ותשמש] נמי בתשסר, אמר רב ששת זאת אומ' [גרגרן] דתנן אסור, רב אשי אמ' נהי דאחד עשר לא בעי שימור עשירי בעי שימור. ונר' נמי דבהא קיימ' לן כר' יוחנן דאחד עשר הוא דלא בעי שימור, אבל שימור לעשירי הוי, ופלוגתייהו בתרייתא מתוקמא גם אליב' דר' עקיבא, ואפי' אם תימ' לומ' דלא אתיא כי אם אליב' דר' אלעזר בן עזרי' מדפלגי אליבי' ש"מ דסביר' ליהו כוותיה, מיהו בזמן הזה דאית לן חומ' דר' זירא לא נפק' לן מינה כלום.
